(מי שכבר קרא כתגובה יכול לדלג).

איזה באסה… ממש תחושה של יתמות.

אבל אתאפק, אכבד את ההחלטה, לא אגיד שזו טעות ושיכל בהחלט לשחק עוד עונה לפחות. הוא תרם מספיק לשלושה שחקנים שמשחקים במשך חמישים שנה, אז פשוט נשמח שזכינו ונגיד לו תודה על הכל. תודה מאנול'ה, אין כמוך.

אז ככה:

א. כשרון (או ליתר דיוק, מגבלות הכשרון) – "הבעיה", אם אפשר להגדיר את זה ככה, ברוב השחקנים בנ.ב.א, ובוודאי בכוכבי הליגה ואגדותיה, היא שהם פשוט מוכשרים בטירוף, הן פיזית, והן מבחינת יכולות כדורסל בסיסיות (קליעה, כדרור וכדומה). למה "בעיה"? מאחר ואני מוצא שקשה לי, כאדם ממוצע להפליא, להתחבר אליהם. אין לי ממש יכולת לדמיין את עצמי חודר כמו לברון, קולע כמו סטף או קופץ כמו ד-וייד. אפילו בחלומות שלי אני לא מסוגל לעשות את מה שהאנשים האלה עושים במציאות באופן כמעט שגרתי. ומאנו, בהקשר הזה, הוא הרבה יותר "משלנו" – נכון שהוא יותר גבוה ממני, וגם קולע יותר טוב, אבל הוא מספיק "חסר כשרון", בוודאי יחסית לשאר השחקנים שסביבו, כדי שאוכל להרגיש שגם אני יכול לעשות את מה שהוא עושה. במובן זה, לדעתי, מאנו הוא השחקן הכי "נגיש" והכי "רגיל" בליגה. כשהוא מצליח, אני מרגיש שגם אני יכול. שאפשר להיות שחקן שלא נראה אתלטי במיוחד, לבן, לא אמריקאי, ואפילו זקן, בדיוק כמוני, ולהתמודד עם השחקנים המוכשרים ביותר בתבל. כמו שאפלטון אמר – מאנו נראה כמונו, אבל עושה דברים שאנחנו עושים רק בחלום. מדהים, אני אומר לעצמי, וחושב, איך הוא עושה את זה?

ב. חכמת משחק – מאנו מפצח את הבעיה עם השכל שלו. הוא פשוט חושב על זה, ככל שאפשר להגדיר שברירי שניה ואינטואציות של הרף עין כחשיבה, ומוצא את הפתרון המתאים ביותר בסיטואציה. כמו גאון ארגנטינאי אחר, כשאתה מסתכל עליו אתה לא מבין מה הוא עושה, ומה הוא הולך לעשות, אבל אתה יודע שמשהו בו מעבד עכשיו את הסיטואציה ומוצא פתרון. זה לא תמיד עובד, אבל זה תמיד מדהים לראות את זה ומאד ייחודי.

ג. תעוזה ומקוריות – "המעז מנצח", אומרים בSAS הבריטי ובסיירת מטכ"ל הישראלית, ומאנו הוא לוחם הקומנדו האולטימטיבי על הפרקט. אין דבר שלא יעלה בדמיונו, ואין דבר שלא יעז לבצע. מאנו לא מכיר בגבולות המעטפת, ואם כן זה רק כדי לאתגר אותם ולבדוק מה קורה בצד השני. כדרכם של רעיונות מקוריים, לעתים זה מסתיים בכשלון מהדהד ומפח נפש צורב, אבל הוא תמיד ימציא שוב משהו מבריק.

ד. חוסר פחד – פירלס. לגמרי. למה אני לא כזה? ואיך הוא מצליח להיות כזה? איך האיש הזה, עם כישרונותיו המוגבלים, זרותו הבסיסית, טעויות שעשה והפסדים שספג, ממשיך להתמודד עם כל המפלצות המפחידות שם על הפרקט ולא מפחד כלל? תחשבו על כל עבירות התוקף שהוא סוחט – אתה בן אדם רזה בן 40, מגיעה מולך מפלצת של 120 קילו במהירות של 25 קמ"ש (גילרי, כמה זה שווה בעוצמת פגיעה?), ואתה פשוט עומד שם וחוטף את זה. ואז עושה את זה שוב. השתגעת? ופשוט להסתכל על המאצ'-אפ – האיש הזה "נלחם" בקובי בריאנט, דויין וייד וג'יימס הארדן. כולם שחקנים יותר מוכשרים ואתלטיים ממנו, ובכל משחק, בכל מהלך, הוא לא מפחד מהם וממה שהם יכולים לעשות. עכשיו תגידו לי, טוב בסדר, אבל הוא בכל זאת שחקן מצוין. נכון, אבל יש לו ימים… שהוא מחטיא בלי הכרה בכלל… יש לילות שהוא מאבד את הכדור בדרכים שאפילו הוא בעצמו לא מבין… ועדיין, יאצק תמיד נופל וקם – הוא תמיד יהיה שם, חסר פחד, למהלך הבא.

ה. פוקוס/מבט – אני יכול להעביר משחק שלם רק בלהסתכל על הפנים של מאנו משחק. זה בית ספר לאיך צריך להתנהל בחיים. פתוח, נקי, קולט ומעבד. אין עבר. אין עתיד. יש רק התמקדות ברגע הזה. אם הייתה דרך למדוד את רמת הריכוז של שחקנים בזמן המשחק, אין לי ספק שמאנו היה בשורה הראשונה. זן/Zen.

ו. מחויבות/תחרותיות/"מה שצריך לעשות" – יש שחקנים שעושים מה שהם רוצים. רוב השחקנים עושים מה שהם יכולים. מאנו עושה את מה שצריך לעשות. לעתים זה מה שגם פופ חושב שצריך לעשות, לעתים לא, אבל לא לטעות – הוא לא עושה "מה שבא לו", הוא עושה את מה שהוא חושב שצריך לעשות. גם אם זה מהלך כמעט נואש, וגם אם זה לא בהכרח משהו שמאנו טוב בו, וגם אם לפעמים זה לא מצליח – תמיד את מה שצריך לעשות. אם מה שצריך לעשות זה לחסום את הארדן בפוזשן המכריע במשחק מכריע בפלייאוף, אז זה מה שמאנו יעשה. "על הארדן? סוחט העבירות המושלם? השתגעת?", אני חושב לעצמי, אבל מאנו לא מתעסק בכלום חוץ מבמה שצריך לעשות. אז אם צריך לחסום את הארדן, עם כל הסיכונים הכרוכים בכך, זה מה שיעשה. אם צריך לשחק כשחקן שישי במשך עשור, זה מה שיעשה. נכון, גם פלופים, מודה… אם זה מה שצריך לעשות. וגם ירוט עטלפים… ואם צריך לקחת עוד צעד אחורה, לזרוק שלשה ממרחק של סטף קרי, בקשת גבוהה מהרגיל כי מולך עומד הורפורד, אז זה מה שיעשה. מחויבות טוטלית לדבר הנכון.

ז. כנות – בניגוד לפורמליות האמריקאית כל כך, וללא מעט רהב שנפוץ בליגה, מאנו מדבר בכנות. לכל שאלה יש תשובה והיא בדרך כלל ישירה ונכונה. הוא לא מעליב אף אחד וגם לא מתחנף לאף אחד. בתום משחק הניצחון הבודד על הלוחמים בסדרת הפלייאוף האחרונה, כשנשאל איך הצליחו לעשות את זה, אמר בין השאר שהלוחמים פשוט לא קלעו טוב כמו בדרך כלל. אמת שכל צופה יכל להגיד, אבל רוב השחקנים לא היו אומרים. גם כאן, מאנו הוא "משלנו", הוא מדבר רגיל לגמרי ואומר דברים שגם אנחנו היינו אומרים. נפלא.

ח. חבר לקבוצה – כל הסעיפים דלעיל מביאים לכך שמאנו תורם המון לכל קבוצה ובכל סיטואציה. הוא יכול להיות שחקן שישי בסאן אנטוניו ושחקן מוביל בנבחרת ארגנטינה, ובשני המקרים הקבוצה תרוויח ממנו את המקסימום, ושחקנים אחרים יהפכו טובים יותר. קבוצות שמאנו חבר בהן יגיעו להישגים מעבר למצופה מסך הכשרון שלהן, הרבה בזכות היכולת של מאנו להתאים את עצמו למה שצריך בסיטואציה ספציפית ובקבוצה ספציפית. בסרט "גלדיאטור" יש סצינה שבה גלדיאטורים שלא לגמרי מכירים אחד את השני מגיעים בפעם הראשונה לאיצטדיון להתמודד עם קבוצת לוחמים מאומנת וחמושה. השערים עדיין לא נפתחו, אין להם מושג מה הולך לקרות, ומקסימוס אומר להם "לא משנה מה יגיע מבעד לשער הזה, יש לנו יותר סיכוי להתמודד איתו אם נעבוד ביחד". מאנו לא צריך להגיד את זה, ולא צריך להגיד את זה למאנו, הוא פשוט חי את זה ולקבוצות שלו יש יותר סיכוי להתמודד.

ט. דוגמא והשראה – מבחינתי, מאנו יכול לשחק גם עד גיל שבעים. לא בגלל הכישרון אלא בגלל הדוגמא. נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים באופן כללי. ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות.

תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.